הגדרה של אלימות, היא הרצון למנוע מהזולת את הבחירה. היכולת לבחור שומרת על צלם האדם שבנו. התחושה שאנו מנהלים את חיינו, לטוב ולמוטב, נותנת לנו תחושת ערך עצמי, וכאשר "מושכות" חיינו נלקחים מאיתנו, ואנו שבויים בידיו של אדם אחר, אנו חשים מושפלים, עד כדי תחושת קורבנות. אלימות וקורבנות הן תופעות שכיחות בבתי הספר.
אכן, תחושת חוסר אונים היא חוויה של השפלה. "עני נחשב למת", חולה וחלש מרגיש שפל לעפר. כאשר נוטלים מאיתנו את היכולת "להזיז" דברים, את התקווה שניתן לשנות, את העשייה מתוך ציפייה, כאשר אנו מוגבלים ביכולת שלנו לבחור – אנו חשים חסרי ערך עצמי. בידי האדם, נזר הבריאה, ניתנה זכות הבחירה: "… ובחרת בחיים". לא תמיד אנו בוחרים לשנות את המצב הקיים, בחירה עשויה להיות פסיבית, מותר לנו לבחור להישאר במצב הקיים, אולם, חשוב שנזהה את המקום הבוחר גם במקום של "אי עשיה". יש הבדל משמעותי בין "שב ואל תעשה" כי נכפה עלינו מצב מסוים, או שאנחנו חוששים משינוי, לבין שמירה על הקיים מתוך בחירה.
חשוב לזכור שאלימות היא מניפולציה לשליטה. אלימות לגווניה: אלימות פיזית, מילולית, אלימות ברכוש, רגשית, או כל התעמרות הגורמת לתחושת קורבנות, מכוונת לתחושת חוסר אונים אצל הקורבן.
חוסר האונים יוצר תחושת תלות. האדם המשתמש בכוחניות לכבול את קורבנו, חושש, במודע או שלא במודע, מנטישה. הוא לא מאמין שהוא ראוי לאהבה, ומשכך הוא לא זוכה בה, כי גם אם היא בהישג ידו הוא מפסיד אותה כאשר הוא "חונק" את אהוביו.
בדומה לאדם חובב פרפרים, שכאשר הוא מוצא פרפר יפה במיוחד, הוא חושק בו ולא מוכן להניח לו לנפשו, לכן הוא ממית אותו ושומר עליו בקופסא או באלבום.
האם אותו אדם באמת אוהב את הפרפר? הרי אם הפרפר לא היה מוצא חן בעיניו הוא היה מניח לו לנפשו, או במילים אחרות: האם האהבה היא נתינה או קבלה? במקרה של חובב הפרפרים היא בהחלט נטילה – הוא נוטל את חייו.
עד כה דיברנו על האדם האלים. אולם, מה עם הקורבן? האם תחושת קורבנות היא גזירת גורל? מהו חלקו של הקורבן בקשר הדיאדי המורכב בינו לבין האדם האלים?
מסתבר שב"ריקוד" הזה יש שני משתתפים. אמנם, איננו יכולים לשלוט בבחירות של הזולת, זה גם חסר תועלת לזעוק: אבל למה הוא מתנהג כך? כי הרי כאשר מדובר בצורך בלתי נשלט כפי שמופיע בד"כ אצל האדם האלים החש תחושת חוסר שליטה במצב וחרדת נטישה, ומנסה "לאחוז" בטרפו בכל דרך אפשרית, לא נמצא אצלו אוזן קשבת, ומושא ההתעמרות ימשיך לסבול. האלימות עשויה לפשוט וללבוש צורה, ופעם היא תתבטא באלימות כוחנית קשה, ובפעם אחרת היא תכבול את הקורבנות דרך סחטנות רגשית או מסכנות.
כך או אחרת, הניסיון לשנות את הזולת הוא תמיד ניסיון עקר. מוטב להתמקד בהעצמה של הקורבן. כדי שנשכיל לצאת ממקום של קורבנות, עלינו להאמין באמת ובתמים שאנחנו מסוגלים לבחור. חשוב שנמצא את זיק התקווה בתוך האפלה, אותה חווית הצלחה קטנה, שתמנף אותנו לעשיה, מתוך אמון במסוגלות העצמית שלנו.
חשוב לזכור – בכל רגע נתון אנחנו בוחרים! יש לנו את הכוח לעמוד מאחרי הבחירות שלנו, ולשאת בתוצאות.
חשוב שנזכיר לאנשים החווים אלימות – האשם הוא לא בהם, החוויות שעברו לא מקטלגות אותם. ניתן לעבור חוויות קשות ולהחלים מהם, כאשר יודעים ש"זה לא אנחנו, זה הם". אנחנו לא נושאים אות הקין של "קורבנות". אמנם, עברנו ניסיון קשה של התעמרות מצד אנשים חלשים, אומללים, שבחרו בכוחניות כדרך חיים, אך בחרנו בחיים: עשינו שינוי מושכל, דרך חוויה של מודעת השלנו מעלינו את הכבלים, כי האמנו שאפשר אחרת.
כאשר נתמקד בעצמנו, נמצא את הכוחות.
באחת הסדנאות שהעברתי לילדות בנושא פיתוח כישורים חברתיים, בשיעור על אסרטיביות, ביקשתי שיהיו השבוע "דולפיניות". הן חזרו עם רשמים, ואחת הבנות סיפרו שפנתה לחברות שהציקו לה ואמרה בצורה אסרטיבית שהיא לא מסכימה שימשיכו להציק לה. הבנות בקבוצה לא כל כך התרשמו, וענו לה: "ומה תעשי אם ימשיכו להציק לך?", ה"דולפינית" שלנו ענתה בחוכמה: "אז הן ימשיכו להיות כרישים, אבל אני כבר לא סרדין, אני דולפין!"
הילדה החכמה הזאת הבינה, שהיא אינה יכולה לבחור במקום הילדות הכוחניות, אבל היא בהחלט יכולה לעשות את הבחירות שלה. והיא בחרה להגיב. ייתכן וההצקות ימשיכו, כי הרי הילדות הכוחניות לא בחרו להפסיק, אבל ה"דולפינית" שלנו עשתה את בחירת חייה: היא בחרה לא לשתוק. וזכתה בחוויית מכובדות בעיניי עצמה. הערך העצמי הבלתי מותנה, ערך האדם הבוחר, מהווה נתבך חשוב בחוסן הנפשי של הילד.
חוויית הקורבנות עלולה לעצב את דמותו של הילד ולהשפיע על שארית חייו. הוא עלול להאמין שנגזר עליו לסבול, או שהוא אשם בגורלו. הנבואה הזו עשויה להוכיח את עצמה, וכך ימצא עצמו הילד כשיתבגר כקורבן במקום עבודה או במערכות יחסים אחרות. לכן, חיוני לעזור לילד לבנות את האישיות שלו כאדם בוחר, בעל ערך עצמי בלתי מותנה.
