אחת הפעולות האוטומטיות ביותר שלנו היא הדיבור.
ייחודו של האדם הוא בכך שהוא נברא כ"נפש ממללה". יכולת הדיבור אינה רק טכנית כפי שנדמה, אלא אחת המשימות המורכבות של האדם המאפשרת לו את החיים המשותפים עם בני אדם אחרים בחברה האנושית.
שיחה היא מיומנות הדורשת שימוש במיומנויות גבוהות של כישוריי חברה. דרך השיחה אנו יוצרים אינטראקציה עם הזולת המחייבת שימת לב לניואנסים דקים המהווים את עיקר השיח.
חוסר רגישות לתחושות של הזולת בזמן שאנו משוחחים עמו עלול לגרום לחוסר הבנת המסר אותו אנו רוצים להעביר, כי שפה כוללת גוף ורגש, קודים חברתיים, כללים ושבירת כללים, מסרים גלויים ועקיפים. אי שימת לב לרושם שהותירו דברינו על הזולת, עלול לגרום לאי הבנת המסר או אפילו לרתיעה.
את כללי הדיבור איננו לומדים בשום מסגרת פורמלית, אנו נחשפים לשיחה ברמה זו או אחרת כבר מינקות. התקשורת הראשונית של התינוק עם אמו נעשית דרך החושים, בהמשך מבחין התינוק בשפת הגוף של אמו והיא לומדת "לקרוא" אותו.
לכל חברה יש את כללי השיח המיוחדים לה, אולם, קיימים קודים חברתיים אוניברסליים, אשר חיוניים לקיום תקשורת בין אישית תקינה.
למשל: לא ניתן לדבר ולהקשיב בו זמנית, לכן כאשר שני אנשים מתחילים לדבר בו זמנית, אחד מהם צריך להפסיק בכדי לאפשר לשני לסיים את דבריו.
מאפיין נוסף של שפה כתקשורת הוא שילוב של מחוות ושפת גוף בשיחה. ניתן להבחין בזאת בשיחת הטלפון, אנו מצפים לתגובה כלשהי מהמאזין מהעבר השני של הקו, כדי לוודא שהוא "עדיין אתנו".
השיחה כוללת תהליכים קוגניטיביים מורכבים. הבנת משמעות הדברים הנאמרים מתבססת על ידע עולם, דפוסי התנהגות וחשיבה מקובלים במקומות שונים, וידיעה מסוימת על המידע הקיים אצל השומע אודות הנושא המדובר.
